מי צריך לבחור את פרקליט המדינה 

בחודש דצמבר אמור פרקליט המדינה הנוכחי מר משה לדור לפרוש. לפני בחירת בעל המשרה מחליף ראוי לברר תחילה מה הציפיות הציבוריות מבעל המשרה. מהות המשרה היא ניהול ארגון ציבורי של אנשים, אשר הם מקצוענים במקצוע המשפטים. עד המחצית של המאה הקודמת היתה מקובלת תפיסה ארגונית שמי שראוי לעמוד בראש ארגון חייב להיות המקצוען הטוב ביותר בארגון. במחצית השניה של המאה הקודמת התפתחו הניהול כמקצוע ושיטות הערכה של ביצועי מנהלים, והתפתחות זאת הובילה לתפיסה הנוכחית, שניהול הוא מקצוע בפני עצמו, ולכן המנהל צריך להיות מקצוען במינהל, ולהבין את המקצוע של הכפיפים שלו רק עד הרמה שלא יוכלו למכור לו לוקשים ולא יותר מכך. כיום זאת היא הגישה המקובלת לגבי כל הארגונים המקצועיים (בכל המקצועות החפשיים).

וועדת האיתור שהוקמה צריכה לבחון את המועמדים ולהגיע למסקנה מי מהם עובר את תנאי הסף של הדרישות למשרה ולהעביר את שמותיהם של כל אלה שעברו את דרישות הסף לממשלה להחלטה מי מהם ייבחר. בתהליך ההעברה ראוי לשמוע גם את דעתו של היועץ המשפטי לגבי מערכת היחסים הצפויה בינו לבין כל אחד מהמועמדים (אם יש לו משהו מיוחד להגיד על הפן האישי).

הפרמטרים העיקריים בשיקולי ההחלטה הם הבאים: ניסיון החיים המשפטי של המועמד, ניסיון החיים הניהולי של המועמד, התקשורת הבין אישית של המועמד עם סביבתו (בתוך ומחוץ לארגון) ועם הציבור. כל מועמד שעבר את דרישות הסף צריך להיות מצויד ברמת סף מסוימת בכל התכונות אבל מדרך הטבע מועמד א' יהיה חזק יותר בפרמטר אחד ומועמד ב' יהיה חזק יותר בפרמטר שני. איך משקללים מי המתאים ביותר? אין בנמצא אלגוריתם לשיקלול של פרמטרים שונים האחד מול השני. יתר על כן החשיבות היחסית של הפרמטרים היא גם תלויה בזמן ובנסיבות. למשל אחרי תקופה ארוכה, שבה הפרקליט המכהן התעלם מנורמות ציבוריות מקובלות של התנהלות ארגונית (הביטוי הבולט לכך הוא התנגדות לקיום מנגנון בקורת שמקבל תלונות מהציבור), עולה החשיבות של ניסיון חיים בניהול של ארגון ציבורי ובמקביל עולה החשיבות של התקשורת הבין אישית עם  הכפיפים כדי לשנות עמדות.

מכאו עולה שהניסיון להציג את בחירת הפרקליט הבא כבחירה מקצועית היא שגיאה כפולה:

ראשית אין בנמצא מקצוע מסודר שמלמדים בו איך לשקלל זו כנגד זו תכונות שאינן דומות, ולא קיים בעל מקצוע שיש לו אלגוריתם לעשות שקלול כזה. הטעות הזאת היא טעות אופינית של בעלי מקצוע שונים בשירות הציבורי, שאינם מכירים בכך, שהחלטות שלהם בנושאים, שיש להם השלכה חברתית, היא בעצם מחוץ לתחום מומחיותם המקצועית (ראה  "מחלת המומחיות המדומה אצל המומחים בשירות המדינה" http://www.articles.co.il/article/158737. במציאות החיים שלנו רוב ההחלטות מערבות שיקולים מקצועיים עם שיקולים חברתיים כגון עלות כספית, איכות סביבה, משפט, והשפעות חברתיות נוספות וכמעט שאין החלטות שהן רק מקצועיות.

שנית במשטר דמוקרטי נבחרי הציבור הם אלה שצריכים להתוות מדיניות של העדפת אספקט חברתי אחד על משנהו. הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטות והם אלה שעומדים בבחירות למשפט הציבור. המעשה שעשה היועץ המשפטי לממשלה הקודם מני מזוז – המלצה על מועמד אחד בלבד בנימוק שוועדת האיתור מצאה שהוא הראוי ביותר לתפקיד – הוא מעשה אנטי דמוקרטי בוטה, שכן הוא מעמיד את נבחרי הציבור במעמד של חותמת גומי במקום במעמד של מתווי עדיפויות חברתיות.

לפיכך מוטלת על שרי הממשלה החובה הציבורית לבחור את המועמד הראוי בעיניהם מתוך כל המועמדים שעברו את דרישות הסף. צורת מינוי שתזכה בתמיכה ציבורית רחבה תהיה קיום דיון בממשלה שבו תחילה יוצג מצב התנהלות הפרקליטות (כולל האימון הנמוך בה על ידי הציבור). לאחר מכן הציפיה הציבורית היא שהממשלה תקבע מדיניות של עדיפויות ציבוריות לשיפור המצב. לבסוף את המועמד המתאים ביותר יהיה נכון לבחור כמי שיוכל ליישם את המדיניות בצורה הטובה ביותר, כי תכונותיו האישיות חזקות בפרמטרים המשפיעים על יישום המדיניות. לפני קביעת מדיניות כזאת כל המלצה תהיה לא תכליתית וראוי יהיה להתעלם ממנה. הימנעות של הממשלה מהחלטה על מועמד שיתמנה על פי כישוריו לחזק את החולשות של הפרקליטות פירושה בריחה מאחריות ציבורית. יתר על כן תמיד חשוב להפיק לקחים מניסיון העבר: הצורה של בחירת הפרקליט המכהן  נמצאה לקויה במבחן המציאות ואסור לחזור עליה.

הערה: במצב ענינים רגיל מי שצריך להכין את המצגת של מצב הפרקליטות לקראת הדיון בממשלה הוא היועץ המשפטי לממשלה (הממונה עליה). יחד עם זאת חלק מחוסר האימון של הציבור בפרקליטות מתיחס גם ליועץ, שבמשך תקופה ארוכה לא פעל לתיקון הליקויים. חוסר האימון הציבורי במצגת שיכין היועץ (אם יכין בכלל) על מצב הפרקליטות יקבל חיזוק מכך שהסכים למינוי מבקר לפרקליטות שלא יוכל לקבל תלונות מהציבור, רק כדי לא להתעמת עם הפרקליט המכהן. כך לא מתנהל מי שבאמת מבין את הסיבות לשבר של ירידת אימון הציבור בפרקליטות. למען ההגינות כלפי היועץ חייבים לומר שקשה להבין איך מישהו בכלל מצפה שאדם אחד יוכל לתפקד גם כיועץ משפטי וגם כאחראי על הפרקליטות – הרי זו משימה שכנראה אף אחד אינו יכול למלא וצריך לפצל את המשרה הזאת לשתי משרות. היועץ אינו סופרמן וכל אחד מהתפקידים מחייב משרה מלאה.